<h1>הבתים — שערי תענית שער שני</h1>
<h2>דף ח:</h2>
על [ה]צרת שונא[י] ישראל לישראל כיצד, גוים שבאו לערוך מלחמה על ישראל, [או] לטול מהם [מס], או לקחת מידם ארץ, או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו. וכל הערים שסביבותיהם מתענין, אבל לא מתריעין אלא אם כן (קבעו) [תקעו] להתקבץ לעזרתם, לר"ם.
<h2>דף יד.</h2>
אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהן, על צרות שונאי ישראל לישראל, על החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החולים, ועל המזונות, ועל הגשמים. ומאלו הדברים שהזכרנו שמתענין ומתריעין עליהם, יש מהם שמתענין ומתריעין עליהן בכל מקום, כגון השדפון והירקון והארבה והחסיל וחיה רעה והחרב, בכל אלו מתענין ומתריעין בכל מקום. אבל על הדבר ועל המפולת ועל החולים ועל המזונות ועל הגשמים, כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבר הצרה, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשים עליהם רחמים. ובכל אלו אין צועקין ולא מתריעין בשבת, חוץ מצרת המזונות שצועקין עליה אפילו בשבת, אבל אין מתריעין עליה בחצוצרות בשבת. מכאן יש קצת הוכחה שאין צועקין על החולה בשבת, שהרי אפילו על צרת צבור אין צועקין אלא על המזונות, כל שכן על צרת יחיד. וכבר נהגו זה במקומותינו, ולא ידעתי על אי זה דבר סמכו.
על הארבה ועל החסיל. אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד בארץ ישראל, מתענין ומתריעין עליהם. ועל הגבאי בכל שהוא. אבל על החגב אין מתענין ולא מתריעין, אלא זועקין בלבד. כתב הראב"ד, לא אמרו אלא חגב ידוע להם שאינו מזיק, אבל כל שאר המינין, מזיקין הן, שהרי הילק והגזם [השחיתו] בימי יואל, והוא הדין לסלעם וחרגול, ועכשיו שאין אנו מכירין את מיניהם על כלם מתריעין.
על החליים כיצד, הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה, כגון אסכרה או חרחור וכיוצא בהם, והיו מתים באותו חולין, הרי זו צרת צבור וגוזרין להם תעניות ומתריעין. וכן חכוך לח הרי הוא כשחין פורח. ואם פשט ברוב הבשר מתענין ומתריעין עליו אבל חכוך יבש, צועקין עליו בלבד, לר"ם.
שאר מיני רמש האדמה ורמש העוף ששולחו והזיקו, כגון שלוח נחשים ועקרבים, ואין צריך לומר צרעין ויתושין והדומים להם, אין מתענין עליהם ולא תוקעין ומתריעין, אבל צועקים בלא התרעה, לר"ם. כתב הראב"ד אם היו נושכין וממיתין אפילו צרעין ויתושין וזבובין כולם שלוחי המקום הם.
<h2>דף יט.</h2>
אי זהו דבר, עיר שיש בה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה [הרי זה דבר]. (וכבר) יצאו ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר. היו בה אלף ויצאו ממנה (שלשה) [ששה] מתים בשלשה ימים, זה אחר זה דבר. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר, וכן לפי חשבון זה. ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל אנשי המדינה למנין זה. היה דבר בארץ ישראל, מתענין שאר גלויות ישראל. ואם היה הדבר במדינה [ו]השירות הולכות ובאות ממדינה למדינה אחרת, שתיהן מתענות ואע"פ שהן רחוקות זו מזו, לר"ם. יש מי שפסק מתים שאמרו בריאים אבל לא מרועעים, בחורים אבל לא זקנים. היה הדבר בחזירים גוזרין תענית, מפני שאבריהם הפנימים דומין לאברי האדם. וחוששין שמא יתפשט הדבר במין האדם, הואיל ויש בהם קצת דמיון. יש מי שאמר שאם היה דבר באומות העולם, גוזרין תענית, אע"פ שאין הדבר בישראל. שאם אמרו בחזירים כל שכן באומות העולם שהם ממין האדם. ויש מי שאמר שאינו דומה, שאם יש דבר בחזירים הואיל ויש להם קצת דמיון במין האדם תולין הדבר בעפוש והפסד אויר, וכשהדבר באומות העולם תולין הדבר ברשעם וחטאתם. והרי"ף והר"ם לא הביאו זה, נראה דעתם שאינו כהלכה.
אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהן, על צרות שונאי ישראל לישראל, על החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החולים, ועל המזונות, ועל הגשמים. ומאלו הדברים שהזכרנו שמתענין ומתריעין עליהם, יש מהם שמתענין ומתריעין עליהן בכל מקום, כגון השדפון והירקון והארבה והחסיל וחיה רעה והחרב, בכל אלו מתענין ומתריעין בכל מקום. אבל על הדבר ועל המפולת ועל החולים ועל המזונות ועל הגשמים, כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבר הצרה, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשים עליהם רחמים. ובכל אלו אין צועקין ולא מתריעין בשבת, חוץ מצרת המזונות שצועקין עליה אפילו בשבת, אבל אין מתריעין עליה בחצוצרות בשבת. מכאן יש קצת הוכחה שאין צועקין על החולה בשבת, שהרי אפילו על צרת צבור אין צועקין אלא על המזונות, כל שכן על צרת יחיד. וכבר נהגו זה במקומותינו, ולא ידעתי על אי זה דבר סמכו.
על החרב כיצד, אין צריך לומר על החרב שאינה של שלום, אלא אפילו חרב של שלום, כגון, שערכו גוים מלחמה ביניהם ועברו במקום ישראל, ואע"פ שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה, הרי זו צרה ומתענין ומתריעין עליה, שנאמר לא תעבור בארצכם, כך למדנו מפי השמועה, אפילו חרב של שלום, מפני שכל הולכי מלחמה בחזקת שוללים ובורחים והורגי נפשות.
על [ה]צרת שונא[י] ישראל לישראל כיצד, גוים שבאו לערוך מלחמה על ישראל, [או] לטול מהם [מס], או לקחת מידם ארץ, או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו. וכל הערים שסביבותיהם מתענין, אבל לא מתריעין אלא אם כן (קבעו) [תקעו] להתקבץ לעזרתם, לר"ם.
<h2>דף יט:</h2>
תבואה שצמחה ונמנע המטר והתחילו צמחין ליבש, הרי אלו מתענין וזועקין עד שירדו גשמים או שלא ייבשו הצמחים. וכן אם פסקו גשמים בימות הגשמים בין גשם לגשם ארבעים יום, מתריעין עליהן מיד עד שירדו גשמים או עד שיעבור זמנם. וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו בארץ ישראל, שהוא זמן פריחת אילנות [שם] ולא ירדו גשמים (שם), הרי אלו מתענין וזועקין עד שירדו גשמים הראויין לאילנות, [או] עד שיעבור זמנם. וכן אם הגיע זמן חג הסכות ולא ירדו גשמים כדי למלאות מהם הבורות והשיחין והמערות, הרי אלו מתענין עד שירד גשם הראוי לבורות. ואם אין להם מים לשתות, מתענין על הגשמים בכל עת שאין להם מים לשתות ואפילו בימות החמה, לר"ם. מן ההלכה נראה, שההתרעה שלהם שני וחמשי ושני. פסק הראב"ד, מדינה שיש בה נהרות הרבה ועירות הרבה, וסביבות הנהר יש עיירות הרבה, כשלא ירדו גשמים על עיירות שסביבות אותו הנהר, וירדו על סביבות נהר אחר, והוצרכו העיירות להתפרנס מן העיירות הסמוכות אל הנהר האחר, זו היא בצורת, ואלו שלא ירדו עליהם גשמים מתריעין ולא מתענין, אבל כשלא ירדו גשמים על כל המדינה, והוצרכו להתפרנס על המדינה האחרת, זהו רעב, והיא מתענה ומתרעת, וסביבותיה אין מתענות ולא מתריעות. וכשאמרו, וכן עיר שלא ירדו עליה עליה גשמים אותה העיר מתענה ומתרעת [וכל סביבותיה] מתענין ולא מתריעין בזמן ששתיהן לקללה, שבאו גשמים בשפיכות שאינה מצלחת, אבל כשירדו על סביבותיה בנחת והצליחו, אותן שסביבותיה לא מתענות ולא מתריעות, והיא עצמה מתרעת ממכת בצורת אבל לא מתענה. והר"ש [פירש], כשלא תמצא תבואה באחת מן העיירות, ויש תבואה בעיירות אחרות ואפשר להביא מזו דרך הנהר, בצורת הוא ולא רעב. אבל כשצריך להביא ממדינה למדינה דרך יבשה, הוא רעב שקשה מבצורת. ובענין אחר ביאר, אם יבש נהר זה (הצריך) [וצריך] להסב נהר אחר כיון שצריך להמתין עד שיגדל נהר אחר בצורת הוא. אבל אם ייבשו כל הנהרות וצריך להביא מים ממדינה למדינה, רעב הוא שקשה מבצורת. הרי שעמד סאה תבואה בסלע ומוצאין תבואה למכור, בצורת הוא ומתריעין. בד"א כשהמעות בזול שמוצאין להתעסק ולהרויח, [אבל מעות ביוקר] אפילו עמד הסאה בדינר מתריעין עליהם מיד, וכן כשאין מוצאין שימכרו להם תבואה אלא לעתים רחוקות, אע"פ שיש להם סאה בדינר רעב הוא, ומתענין, ולא מתריעין. הר"ם לא באר מזה דבר, ולא ירדנו לסוף דעתו.
על החליים כיצד, הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה, כגון אסכרה או חרחור וכיוצא בהם, והיו מתים באותו חולין, הרי זו צרת צבור וגוזרין להם תעניות ומתריעין. וכן חכוך לח הרי הוא כשחין פורח. ואם פשט ברוב הבשר מתענין ומתריעין עליו אבל חכוך יבש, צועקין עליו בלבד, לר"ם.
<h2>דף כ:</h2>
על המפולת כיצד, הרי שרבתה בעיר מפולת כתלים בריאים שאינן עומדין בצד הנהר, הרי זו צרה. ומתענין ומתריעין עליה. וכן על הרעש, ועל הרוחות כשהן מפילין הבנין והורגין, מתענין ומתריעין עליהם.
<h2>דף כא:</h2>
אי זהו דבר, עיר שיש בה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה [הרי זה דבר]. (וכבר) יצאו ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר. היו בה אלף ויצאו ממנה (שלשה) [ששה] מתים בשלשה ימים, זה אחר זה דבר. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר, וכן לפי חשבון זה. ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל אנשי המדינה למנין זה. היה דבר בארץ ישראל, מתענין שאר גלויות ישראל. ואם היה הדבר במדינה [ו]השירות הולכות ובאות ממדינה למדינה אחרת, שתיהן מתענות ואע"פ שהן רחוקות זו מזו, לר"ם. יש מי שפסק מתים שאמרו בריאים אבל לא מרועעים, בחורים אבל לא זקנים. היה הדבר בחזירים גוזרין תענית, מפני שאבריהם הפנימים דומין לאברי האדם. וחוששין שמא יתפשט הדבר במין האדם, הואיל ויש בהם קצת דמיון. יש מי שאמר שאם היה דבר באומות העולם, גוזרין תענית, אע"פ שאין הדבר בישראל. שאם אמרו בחזירים כל שכן באומות העולם שהם ממין האדם. ויש מי שאמר שאינו דומה, שאם יש דבר בחזירים הואיל ויש להם קצת דמיון במין האדם תולין הדבר בעפוש והפסד אויר, וכשהדבר באומות העולם תולין הדבר ברשעם וחטאתם. והרי"ף והר"ם לא הביאו זה, נראה דעתם שאינו כהלכה.
<h2>דף כב.</h2>
אין מתענין על חיה רעה אלא בזמן שהוא משולחת. כיצד, נראתה בעיר ביום, הרי זה משולחת. נראתה בשדה ביום, אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מהם, הרי זו משולחת. ואם היתה בשדה סמוכה לאגם, וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם, הרי זו משולחת. לא רדפה אחריהם אינה משולחת. ואם היתה באגם אפילו רדפה אחריהם אינה משולחת, אלא אם כן טרפה שניהם ואכלה אחד מהם. אבל אם אכלה שניהם באגם אינה משולחת, מפני שזה הוא מקומה ומפני הרעבון טרפה, לא מפני שהיא משולחת, לר"ם. בתים הבנוים במדברות ובארצות הנשמות, הואיל והן מקומות גדודי חיות, אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה, הרי זו משולחת. ואם לא הגיעה למדה זו, אינה משולחת. שאלו בני אדם הם שסכנו בעצמם ובאו למקום חיות, לר"ם. כתב הר"ש, כן הדין אם נטלה תינוק מבית שתחת הגג, ולא הזכירו גג, אלא מפני שגגותיהן היו שוין והיו משתמשין בהם. ופסק הר"ם עיקר, וטעם הדבר כי כשהגיע לעלות לגג שלוח הוא.
על החרב כיצד, אין צריך לומר על החרב שאינה של שלום, אלא אפילו חרב של שלום, כגון, שערכו גוים מלחמה ביניהם ועברו במקום ישראל, ואע"פ שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה, הרי זו צרה ומתענין ומתריעין עליה, שנאמר לא תעבור בארצכם, כך למדנו מפי השמועה, אפילו חרב של שלום, מפני שכל הולכי מלחמה בחזקת שוללים ובורחים והורגי נפשות.
<h2>דף כב:</h2>
על השדפון ועל הירקון כיצד, משהתחילו בתבואה, אפילו לא התחילו אלא במקום קטן כמלא פי תנור גוזרין עליו תעניות, ומתריעין.
על [ה]צרת שונא[י] ישראל לישראל כיצד, גוים שבאו לערוך מלחמה על ישראל, [או] לטול מהם [מס], או לקחת מידם ארץ, או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו. וכל הערים שסביבותיהם מתענין, אבל לא מתריעין אלא אם כן (קבעו) [תקעו] להתקבץ לעזרתם, לר"ם.
על המטר כיצד, הרי שרבו עליהם גשמים עד שיצרו להם, הרי אלו מתפללין עליהם, שאין לך צרה יתירה מזו שהבתים נופלים [ו]נמצאו בתיהם קבריהם. ובארץ ישראל, אין מתפללין על רוב גשמים, מפני שהיא ארץ הרים ובתיהם בנוים באבנים ורוב הגשמים טובה להם ואין מתענין להעביר הטובה, לר"ם.
